שתלים אורתודונטיים
התקנת שתלים דנטליים ליישור שיניים הפכה לפרוצדורה מאוד ישימה ופופולארית בקליניקות מובילות המבצעות טיפולי אורתו מתקדמים במהלך השנים האחרונות כתוצאה מהאפשרות להקנות פתרונות איכותיים הרבה יותר ממה שהיה נהוג בעבר ובעיקר בגלל הפשטות בעיגון שתלים אורתודונטיים.
משתמשים בשתלים אורתודונטיים למספר מטרות כגון: עיגון באופן מוחלט וקבוע של שתלים ליישור שיניים וזאת מבלי להזדקק לשיתוף פעולה של המתרפא - למשל, רסן לשיניים שצריך להיות מורכב לאורך רוב שעות היממה והמהווה בעיה למטופלים צעירים רבים.
שימוש נוסף של שתלים אורתודונטיים נועד לצורך קיבוע השתל ושיקום עתידי - למשל, מעגנים שתל אורתודונטי כדי להסיט שיניים במהלך הטיפול האורתודונטי וכאשר ההליך מסתיים משקמים את השיניים באמצעות כתרים. בעזרת שתלים אורתודונטיים מקצרים את משך ההליך האורתודונטי. לפניכם מאמר שסוקר לאורך ולרוחב את השימוש בשתלים אורתודונטיים.
מטרת השימוש בשתלים אורתודונטיים?
מטרת השימוש בשתלים אורתודונטיים באה בעיקר כדי למנוע סטייה לא נחוצה של השיניים. ישנן כמה טכניקות שבאמצעותן ניתן למנוע את התנועה הנ״ל (בעיקר שימוש במכשירים אורטודונטיים כדוגמאת הרסן לשיניים) אולם היום, יותר ויותר אורטודונטים נמנעים מלהשתמש במכשירים המצריכים שיתוף פעולה מלא מצד המתרפא ועוברים לבצע השתלת שתלים אורתודונטיים שאינם זזים למרות כוחות גדולים שמופעלים על השתלים. יציבות השתלים האורתודונטיים, היכולת שלהם לעמוד בלחצים ועומסים גבוהים, אחוז ההצלחה הגבוהה שנוחל הטיפול בשתלים שכאלה והצורך להיות תלוי במטופל גורמים למטפלים להגביר את השימוש בשתלים דנטליים אורתודונטיים.
סוגי עיגונים וסוגי שתלים ליישור שיניים
מעגנים שתלים בשני אופנים. לעיגון הראשון קוראים עיגון ישיר, הווה אומר השתל האורתודונטי מעגן את התנועה. לעיגון השני קוראים עיגון שאינו ישיר, דהיינו שתל שמעגן שן אחת או כמה שיניים שבאמצעותן מעוגנת התנועה. מתקינים מיני ברגים או מיני שתלים המשמשים כשתלים דנטליים זמניים (אמורים לתפקד כמה חודשים עד לפרק זמן של מקסימום שנה).
קיימים שני סוגי שתלים דנטאליים - לראשון קוראים שתל חיך או שתל דיסק (ממקמים לרוב את השתל בחיך האחורי) המגיע באורכים שונים ואשר מצריך ברוב שתלי החיך גובה עצם של 4 מילימטרים, ולשני קוראים שתל אותודונטי המותקן בין שורשי השיניים.
לשתלים דנטאליים אורתודונטיים יש ראשים שונים (שתל בעל ראש צלב סלוט, ראש סמך סלוט, ראש כפתור קטן וכדומה) שמתאימים לחוטים, קפיצים (לרוב עשויים מניקל טיטניום) ולשרשראות אלסטיות על מנת שאפשר יהיה לבצע את פעולות היישור כאשר צוואר השתל הוא לרוב רחב ומתנגד לחניכיים. רוב השתלים עשויים מסגסוגת של טיטניום כאשר השפיץ של השתל חודר בקלות את החניכיים והוא גם קל להוצאה. משתמשים בשתלים בדרך כלל במידות 6, 8 10 ו - 12 מילימטרים. כדי למנוע כשלים בהחדרת השתלים רצוי שהרופא המבצע ישתמש במברג שתלים מיוחד שמופעל באמצעות סוללות כאשר ניתן להגדיר במברג השתלים האורתודונטי את מומנט הסיבוב (החל ב - 15 ועד ל- 30 rpm).
התועלות שהשתלים האורתודונטיים מקנים
השימוש בשתלים טוב למספר סיטואציות כגון: במצב שבו השן סוטה לפנים החניכיים ולתוך העצם התומכת בעצם או החוצה מהעצם התומכת (מצבים שמכונים בשפה המקצועית אינטרוזיה או אקסטרוזיה בהתאמה), צמצום רווחים בין השיניים לאחר עקירה, הזזת שן תומכת לגשר כדי למקם אותה באופן מיטבי בקשת השיניים לפני שיקום השן.
התועלות של התקנת שתלים ליישור שיניים באות לידי ביטוי גם במצבים בהם השיניים העליונות או התחתונות נמצאות במנח קדמי (מצב המכונה בשם פרוטרוזיה) או למצב ההפוך (מכונה בעגה המקצועית בשם רטרקציה).
איך מתקינים שתלים אורתודונטיים?
התקנת שתלים אורתודונטיים מבצעים תחת הרדמה מקומית פשוטה, היא איננה מצריכה ניתוח והיא גם איננה כואבת בשונה מהשתלות שיניים שבאמצעותם מחליפים את שורשי השיניים המוגדרות כניתוח על כל המשתמע מכך. מדובר בהליך קצר במיוחד שלמעט אי נוחות קלה לאחריו הוא כמעט ואינו מורגש. הקלות שבא מתקינים ומוציאים את השתל ושיעור ההצלחה הגבוה של ההליך מגבירים את השימוש בשיטה במצבים מהם נדרש פתרון מעט מורכב יותר מאשר ביישור שיניים רגיל.
חסרונות הטיפול בשתלים אורתודונטיים
כמו בכל הליך גם להתקנת שתלים אורתודונטיים יש חסרונות כאשר החסרון הבולט ביותר הוא פרק הזמן שיש להמתין בין השלב שבו מתקינים את השתל האורתודונטי לבין שלב שיקום השיניים שנאמד בכ - 3 עד 6 חודשים! חסרון בולט ונוסף של השימוש בשתלים אורתודונטיים טמון בנחיצות שיש לקבוע את מיקום השתל על מנת שיתאפשר לאחר מכן לבצע את השיקום כאשר הצורך השיקומי אינו עולה בקנה אחד עם הצורך האורטודונטי.
גם מחיר השימוש בשתלים אורתודונטיים אינו זול והוא מצריך תוספת תשלום על כל הליך היישור למרות שקיימים מצבים בהם סך הטיפול הכולל עשוי דווקא לרדת בשל העובדה שלא צריך להשתמש באביזרים ומערכות אורטודונטיות אחרות (עכביש שיניים, רסן שיניים וכדומה).